אבל פעם נהגתי חופשי....

בגדול, יש שתי סוגים של נמנעים מנהיגה:

סוג אחד- 

כאלה שאף פעם לא ניסו, או שלא ניגשו ללמוד, או שעשו רישיון אבל פוחדים מהצעד הבא של ליסוע לבד. או שנוהגים אבל מראש רק במקומות מסוימים, ועם תיוג עצמי של "פוחדים מנהיגה".

ויש את הסוג השני-

כאלה שנהגו מעולה, שלא היתה להם שום בעיה, אבל איפשהו בחיים קרה משהו (שלאו דווקא קשור בנהיגה) והפך להם את העולם הזה, כאילו משום מקום נכנסה בהם חרדה/פחד, והתחילו אט אט להימנע מנהיגה. לפעמים זו הימנעות טוטאלית, לפעמים הימנעות חלקית (רק בתוך העיר, רק במקומות מוכרים, וכד')

שני הסוגים בסופו של יום מתמודדים עם תופעות דומות, וגם דרך הריפוי סה"כ די קרובה.

אבל,

לסוג השני נוסף עוד נדבך, שהוא הצער על מה שהיה ונלקח.

על זה שהיית נהגת כזאת חופשיה ומשוחררת, ומה נהיה ממך, ולמה דווקא אני, ואיך זה קרה לי

מחשבות כמו "זה לא מתאים לי או לאופי שלי"

ומה חושבים עלי, ואיך הסביבה תופסת אותי? כי הייתי סבבה ועכשיו.....

הם מצפים ממני לחזור להיות הנהגת הלא-בעייתית שהייתי.

אחד הדברים שאנחנו עובדים עליו בהתמקדות

הוא התבוננות במקום הזה, הכואב על העבר, המרגיש אשם, או "דפוק"

התבוננות וגם קבלה שלו. 

כי זה ממש לא משנה מה גרם לחרדת הנהיגה להופיע פתאום

זו יכולה להיות תאונה, רגע של חולשה גופנית,

או מחשבה מבהילה או לחוצה שעברה לך בראש ברגע מסוים שהפכו בהבזק של דקות לחוויה טראומטית או להתקף חרדה שהעיפו אותך אחורה למחוזות ה"אלה שלא נוהגות".

ואת מסרבת לקבל את זה, כי זו לא את!

רוב הפעמים, למרות שזה ממש קשה, עצם הקבלה של המצב הנתון, היא צעד ראשון והכרחי להתחלת ההתחזקות והריפוי,

משם הדרך לחזרה מלאה לכביש כבר זורמת יותר בקלות...

ומה איתך? מזדהה עם התחושות?