אני יודעת, הייתי שם. לא פעם ולא פעמיים.
כשאת שם, זה מרגיש כאילו אין מוצא.
גם אם ניסית אלף פעמים, הפעם הזאת זה רק יאוש. לא יצליח.
בייחוד כשנלקח ממך משהו
זה יכול להיות השליטה על הגוף-
בפגיעה מינית, בהתקף חרדה, באלימות, בתאונה
או שליטה על הנפש-
כמו בהתעללות, בחרם, בילדות ללא מבוגר תומך
את מרגישה חסרת ערך, חסרת מסוגלות, לא שווה.
(זה יכול להיווצר מטראומות מסוגים שונים, שבהם חווית ניתוק מעצמך או מגופך, חוסר אונים או פחד מאד גדול או צורך שלא קיבל מענה)
ולפעמים כל ההווייה שלך היא מסוגלות וביטחון והכל בסדר, ורק במשהו אחד- את תקועה. אין תנועה. יש רק תסכול הולך וגובר.
אני יודעת, הייתי שם.
מה שאני רוצה להביא כאן,
זה בעקבות עשרות תהליכים שליוויתי ומלווה
וכמובן, מסיפור חיי:
יש לי כמה חברים חמודים
הם נראים כמו בובות מפרווה ונצנצים
אבל הם מייצגים חלקים בנפש
(בוגרות הסדנאות מכירות אותם )
והעבודה שנעשית דרכם,
היא היכולת לחלק את הרגעים הכי מייאשים או מפחידים-
לניתנים לעיכול, לאפשריים, לנורמלים
כי כשהפחד הגדול מציף
הוא כ"כ גדול שהוא לא מאפשר להרגיש גם חמלה, מסוגלות או מוטיבציה...
וכשמגיעה הביקורת העצמית
היא כזאת נוקבת שהיא לא מאפשרת לראות את הרצון, את הטוב, את ה-יש...
וכשמגיע דיכאון, או ייאוש- אין דבר מבלעדיהם.
כשאנחנו לוקחים זכוכית מגדלת,
ומקרבים אותם לאותו רגע איום ונורא
באורח פלא, מתגלה שזה לא רק פחד/יאוש/ביקורת
אלא שיש שם עוד חלקים
לפעמים הם קטנים מדי מכדי לשים לב אליהם
אבל כשמאירים אותם לרגע,
כשנותנים להם תוקף ומקום
התמונה מתחילה להיראות אחרת..
אני אתן דוגמא שתמיד מרשימה אותי:
כשחיילים מספרים על מורשת-קרב,
יש כאלה שמספרים איך הסתערו על האויב, נכנסו ברבאק וכו'..
ויש כאלה, הכי מרגשים בעיניי, שמספרים על הרגע הזה לפני הכניסה לקרב, שבו הם שקשקו מפחד, ויחד עם הפחד הזה נכנסו לקרב ופעלו הכי טוב שאפשר.
כי מהפחד אי אפשר להתעלם,
ומהיאוש אי אפשר להתעלם
מהביקורת אי אפשר להתעלם
וגם מהמוטיבציה וכוח הרצון והחיים- אי אפשר להתעלם.
אבל כשכל אחד מקבל את הביטוי שלו
את המקום שלו
ומתבוננים על כולם מזוית ראיה כוללת ושלמה
החלקים מקבלים פרופורציה
והנפש (בד"כ) נרגעת.
זה נשמע כמו קסם
וגם מרגיש כמו קסם
אבל כשעושים את זה שוב ושוב ושוב,
מתחיל להיווצר ריפוי
ואיחוי
והאמון העצמי בי, בגופי וביכולותיי מתחיל לחזור...
ואפשר לבנות אותו.
אפשר!
לאט לאט קומה אחרי קומה
זה אימון עדין ויומיומי
אבל לבסוף יציב.
אני רואה ומאמינה בכל ליבי
שההתמודדות עם טראומות בכלל, ועם חרדת נהיגה בפרט,
ממקום שצולל לעומק
זה אומץ אמיתי
כי פוגשים בכנות גם חלקים לא נעימים, וכואבים, ולעיתים מייאשים
אבל האמונה והתקווה שיש ריפוי
מחזיקים (לפחות אותי, כמלווה) לאורך כל הדרך.
מחר,
מחזור חדש של נוהגות באומץ יוצא לדרך
ואני, מאד מתרגשת, וגם קצת חוששת
מתפללת להיות שליחה נאמנה עבורן
סקרנית לקראת התהליכים שאפגוש
--
נ.ב. 1- יש עוד מקום אחד אחרון לסדנה, ואני בטוחה שיש עוד מישהי אי-שם שזה יהיה מדויק לה להצטרף.. תספרו לה?
נ.ב. 2- בתודה עמוקה ל Liora Bar-natan על הכרת עולם ההתמקדות איתו אני עובדת, על עבודת חלקים, ועל משל הבובות (שקצת שיניתי אותו, אבל העיקרון דומה)
コメント