איפה הסיפור הזה נוגע בכם?

30 שנה היא לא נהגה.

כשהגיעה אליי לקליניקה בפעם הראשונה

היא הניחה את הפחד שלעולם לא תצליח כבר לעלות על ההגה.

התחלנו לפתוח את הסיפור,

הבנו מה יושב שם מתחת

כי זו לא רק מיומנות

היא יודעת לנהוג.

אפילו עשתה כמה שיעורי ריענון אצל מורה לנהיגה,

והוא אמר לה מה את צריכה אותי

זהו צאי לדרך.

אבל לרכב שלה- אין סיכוי היא לא עולה...

בפגישה הבאה כבר על הרכב שלה-

יושבת לצידה

האוטו במצב חניה

רק מתבוננות, מקשיבות

שמות לב מה קורה לגוף כשהיא יושבת שם כך

עם ידיים על ההגה

איזה תחושות עולות-

פתאום הבטן מרגישה,

הרגליים,

משהו מזדחל מעלה באזור החזה והצוואר, מעיק

היא נזכרת,

כשישבה שם לפני 30 שנה

ומישהו משמעותי בחייה אבל לא רגיש מספיק

העיר לה, ביקר אותה

אמר כלאחר יד משפטים

שבשבילו היו כלום, אולי צחוק, אולי תמימות

ואצלה בלב הם נחקקו עמוק

כלכך עמוק, ש30 שנה אח"כ המילים עדיין חונקות אותה מבפנים...

את איטית מדי

את לא מספיק טובה

הכביש לא בשבילך

לא לחצנו,

התחלנו לאט לאט לפרק, להבין, להניח כל רגש וכל זיכרון במקומו.

לאט לאט התחלנו לנוע קדימה, להניע את הרכב,

ליסוע ברחוב, לבדוק איפה יש חסמים התנתקויות, ולתת להם מענה תוך כדי נסיעה.

לאט לאט נסענו יותר ויותר, הרחבנו מעגלים,

והשבוע-

כמו שחיין שעומד על קצה המקפצה ורק צריך שמישהו ידחף אותו למים,

החלטנו שהגיע הזמן והיא לבד ברכב שלה,

כשאני נוסעת מאחוריה

סיבוב ועוד סיבוב

צומת רמזור חניה

והפחדים אט אט מתפוגגים

מפנים מקום לתחושת מסוגלות ויכולת

לשמחת ההצלחה

לתנועה קדימה.